כיוון שעסקנו במשה ובתפילתו, מסורת נוספת ספרי דברים, מדרש לדברים טוען שעשרה לשונות נקראת תפילה. התופעה של תפילה היא לאלוהים מתוארת במקרא בעשר או בעשרה לשונות שונים. זעקה, שוועה, נאקה, קריאה, תפילה, ניפול. ממי זה? ממשה ואתנפל לפני השם. פילול שנאמר ואתפלל אל השם. עתירה, עמידה, תפילת עמידה, חילוי, "ויחל משה", תחינה "ואתחנן אל השם". מסתבר שמשה רבינו פה ארבע, ארבע מתועד למשה רבינו כי באמת משה הוא המתפלל המרכזי. >> ב-ה' הידיעה. >> ב-ה' הידיעה לאורך התורה כולה. ותפילותיו הן לא רק למען העם כפי שראינו אלא גם על אחותו וזה הסיפור הידוע >> שכבר דנו בו אבל נזכיר אותו. >> דנו בו אבל בתפילה לא עסקנו. >> "והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג" "ויפן אהרון אל מרים והנה מצורעת. ויאמר אהרון אל משה" "בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו" "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" >> הוא מדבר על מרים המצורעת. >> מרים המצורעת. והנה אהרון איננו מתפלל בעצמו אלא מבקש ממשה בידיעה שמשה הוא >> המתפלל. >> המתפלל הגדול כן, "ויצעק משה אל ה'", הנה "צעקה" אחד מכינויי התפילה. "ויצעק משה אל ה' לאמור" "אל נא רפא נא לה". >> זו התפילה הקצרה ביותר. >> וכמובן תפילתו תענה. >> כמובן. >> אולי זה רמז שלא צריך להאריך יותר מידי בתפילה. >> אנחנו מיד נראה את זה, אתה צודק, אבל זה התפילה הקצרה ביותר, חמש מילים. וכאן ארבע הברה בודדת בלבד "אל נא רפא נא לה". תפילה קצרצרה והביטוי והביטוי "אל נא רפא נא לה" אולי מוכר לרבים משום שהוא שובץ בפיוט היפה "ידיד נפש" שהוא פיוט שהושר ברוב הקהילות בהקשר של שבת, אולי גם כאן רק לרגע אתנחתא, משהו מן הפיוט "ידיד נפש" והזכרת "אל נא רפא נא לה". "הדור, נאה," "זיו העולם נפשי" "חולת אהבתך" "אנא" "אל נא, רפא נא לה" "בהראות לה נועם" "זיוך אז תתחזק" "ותתרפא" "והיתה לך" "שפחת עולם". >> ונמשיך בדרכנו. הנה ניסיון מימי הביניים לצייר את משה, אהרון ומרים שמתפללים למענה. מכל מקום תראה עד כמה צדקת בנושא הזה של אורך התפילה. משה מובא כדוגמה לשאלה מה צריכה להיות תפילה ומה אורכה, מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני רבי אליעזר, כלומר היה שליח ציבור בנוכחותו וקיצר בברכותיו. כל אחת משמונה עשרה ברכות העמידה, לא נאריך בזה, אמר אותה בקצרה. אמרו לו תלמידו: "רבי, ראית פלוני שקיצר בברכותיו" "והיו מלעיגין עליו ואומרים תלמיד חכם קצרן הוא זה," "אמר להם לא קיצר זה יותר ממשה שנאמר אל נא רפא נא לה". "שוב מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני רבי אליעזר והיה מאריך בברכותיו" "אמרו לו תלמידיו רבי ראית זה שהאריך בברכותיו" "והיו אומרין עליו תלמיד חכם מארכן הוא זה", יש קצרן ויש מארכן. "אמר להם לא האריך זה יותר ממשה". "שנאמר ואתפלל לפני השם את ארבעים היום >> ואתנפל >> ואתנפל, תודה. "ואתנפל לפני השם את ארבעים היום". "ואת ארבעים הלילה". אז לפעמים זה חמש מילים. >> ולפעמים זה ארבעים יום וארבעים לילה. >> אבל משה המתפלל הוא הדגם המרכזי של דרך התפילה הראויה. וסוף הסיפור אנחנו עוברים עכשיו אל אירוע אחר של תפילה. >> שלא עסקנו בו בעצם כמעט. >> הסיפור המרגלים למעשה. כן, משום שדמותו של משה שם היא יחסית קטנה ואנחנו לא עוסקים אלא במשה ובכל זאת. >> "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים". "וכבוד ה' נראה באוהל מועד אל כל בני ישראל". "ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי" "בכל האותו אשר עשיתי בקרבו". הרי תגובת העם נוכח המרגלים שחזרו ודיברו על מה שמתרחש בארץ, גובהם של הענקים והערים הבצורות והעם הרי פוחד לעלות לארץ, ואלוהים אם כן מתלונן באוזני משה, "ויאמר משה אל ה' ושמעו" "מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו". "ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין" "נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם" "ובעמוד אש לילה. והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמור מבלי יכולת" "ה'" >> הוא חוזר על הטענות האלה כל הזמן. >> כן, כן. "מבלי יכולת ה' להביא "את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטתם במדבר". "ועתה יגדל נא כוח אדוני כאשר דיברת לאמור" "ה'" והנה כאן רמז למידות, ציטוט של המידות. "ה' ארך אפים ורב חסד" "נושא עון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל רבעים" "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך" "וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה" "ויאמר ה' סלחתי כדבריך." >> ואומר המדרש "אשרי בני אדם" "שהמקום" אלוהים "הודה לדבריהם. וכן הוא אומר ויאמר ה' סלחתי כדברך." רק אדם כמשה מסוגל לשנות את דעתו של הקדוש ברוך הוא בכוח תפילתו כפי שראינו זה ודאי דבר מתאים לסיים בו את משה המתפלל למען העם, למען אחותו אבל במידה מסוימת גם למען עצמו ובזה נסיים את פרק התפילה. >> וכך הוא ניכר כמה משה אדם הוא, כלומר גם ביכולתו להתפלל למען עצמו כאשר הוא שומע שהוא עתיד למות אומר משה "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור, אדוני ה' אתה החילות" "להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה" "אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך אעברה נא" "ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון". >> אותי שכנעת, הקריאה כל כך מרגשת אבל אנחנו נעסוק הזה הרבה, בסיפור מותו של משה ועובדה שלא עבר את הירדן אך המדרש אומר על המילה "ואתחנן": "מלמד שהסדיר משה חמש מאוד וחמש עשרה תפילות", מניין "מניין ואתחנן" המילה "ואתחנן" בגימטריה 515 זה ודאי טקסט לסיים בו את משה המתפלל למען העם, למען אחותו וגם למען אהרון כפי שראינו וגם למען עצמו, משה המתפלל. הסעיף האחרון בשיעור של היום אחרי "משה המתפלל" יהיה משה הנביא. נבואתו של משה. וכבר הזכרנו כמה פעמים את סיפור מרים ואהרון והכושית אבל כאן בסיפור הזה יש נושא שטרם עסקנו בו נושא שמנסה להסביר מה גדולת נבואתו של משה בהשוואה לכל אחד אחר. "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח" "כי אישה כושית לקח: ויאמרו הרק אך במשה דיבר השם הלא גם בנו דיבר וישמע ה':" כלומר הם בעצם טוענים שמשה מרשה לעצמו מה שאולי הם לא היו רשאיים לעשות, גם הם זכו לנבואה. "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" "ויאמר השם פתאום אל משה ואל אהרון ואל מרים צאו שלושתכם אל אוהל מועד" ויצאו שלושתם." והמשך נא. >> "וירד ה' בעמוד ענן" "ויעמוד פתח האוהל ויקרא אהרון ומרים" "ויצאו שניהם ויאמר שמעו נא דברי" "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו: לא כן עבדי משה" "בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו" "ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה". ופה יש לנו שתי צורות שונות של נבואה. נכון גם אתם נביאים אבל הנביאים -- צורת הנבואה שאתם חשופים לה היא נבואת חלום, נבואת חלום וכאן הבחינו בניקוד, בין מראה לבין מראה. מה שאתם רואים הוא בבחינת מראה תמונת חלום, "לא כן עבדי משה", אליו אני ממש מדבר כמדבר איש אל רעהו. פנים אל פנים >> פה אל פה. >> או פה אל פה בנוסחה הזאת. "ומראה ולא בחידות", כלומר הוא ממש מתבונן בי ולפיכך מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה שצורת הנבואה שלו עדיפה לאין שיעור על צורת הנבואה שלכם. >> אז האם חידות זה בערך כמו חלום? גם חלום יש בו יסוד מסוים של >> כן מפני שחלום הוא חידה. תפיסה של חלום במקרא שהוא חידה שדורשת פתרון. >> ובעקבות ההבחנה הזאת בנבואת משה לנבואת אחותו מרים הנביאה ואהרון עוסק מדרש "ויקרא רבה" בשתי קומות של עיסוק בנבואה. תחילה הבחנה בין נביאי ישראל בכלל לנביאי אומות העולם. מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? יש כאן נביאים באומות העולם. כל מי שאלוהים התגלה אליו הוא נביא. "רבי חמא ברבי חנינה אמר: אין הקדוש ברוך הוא ניגלה" "על נביאי אומות העולם אלא בחצי דיבור", כלומר בפה, בשפה רפה. "היך מה דאת אמר", כמו שאתה אומר, "ויקר אלוהים אל בלעם". "אבל נביאי ישראל בדיבור שלם, דכתיב ויקרא אל משה", כן הם הנבואה בני ישראל היא במלאות. >> זה ההבחנה בין ׳ויקר׳ לבין ׳ויקרא׳. >> לבין ויקרא, חצי דיבור. "אמר רבי יוסי בן ביבא, אין הקדוש נגלה על אומות העולם אלא בלילה "בשעה שדרך בני אדם פורשין זה מזה. דכתיב ויבוא אלוהים אל אבימלך בחלום הלילה "וכתיב ויבוא אלוהים אל בלעם לילה. אבל נביאי ישראל "ביום, והוא", אברהם, "יושב פתח אוהל כחום היום", משה, "ויהי ביום דיבר ה' אל משה בארץ מצרים". כלומר, יש נביאים לאומות העולם, יש נביאים לישראל, אבל נביאי ישראל נעלים עליהם. >> והן בלילה, כלומר שוב נבואת חלום בעצם. >> נבואת חלום. לעומת זאת, גם בתוך נביאי ישראל יש הבחנה, ״מה בין משה לכל הנביאים האחרים? רבי יהודה אומר כל הנביאים ראו מתוך תשע איספקלריות", מראות, >> מראה. >> כלומר, לא את דמות האלוהים, אלא כמו שהיא משתקפת ממראה למראה, ממראה למראה, כאשר בכל מראה כידוע התמונה >> מטשטשת והולכת. >> מטשטשת, במיוחד כשמדובר שם במראות נחושת, כלומר זה מעולם לא בהיר כמו המראה שלנו היום. מה הראה תשע מראות? "הדא הוא דכתיב וכמראה "המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבואי לשחת את העיר "ומראות כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר ואפול אל פני"'. זה דברי יחזקאל ואם תמנה פה את הפעמים שמופיע השורש ר.א.ה, פעמיים האות, זה תשע פעמים. "ומשה "ראה מתוך איספקלריה אחת, שנאמר "ומראה ולא בחידות", ורבנן אומרים דבר נוסף, "כל הנביאים ראו מתוך איספקלריה מלוכלכת", לא מבהיקה, "ומשה ראה מתוך איספקלריה מצוחצחת. רבי פינחס בשם רבי הושעיא", למה זה דומה? ״למלך "שנגלה על בן ביתו באותנין שלו", כלומר באופן, איך אומרים, אותנטי. כפי שהוא, בלי לשים את הכתר, נגיד בנעלי בית. אלוהים ומשה זה כמעט בפגישה אינטימית שכזו, כמו מלך שנגלה על בן ביתו, לא מדובר פה על השרים שבאים אליו, לא מדובר על דיפלומטים, אלא בני ביתו בנעלי בית, בפיג'מה, כך לא מהסס המדרש לומר שהייתה התגלות של אלוהים למשה הנביא המיוחד הזה. ומשה מכונה ׳אב לנביאים׳. נביא טקסט אחד שבתוכו מופיע הביטוי ׳אב לנביאים׳ אבל גם עוסקים בתפילתו המיוחדת של משה. בספר תהילים שכבר פגשנו נאמר "תפילה למשה איש האלוהים- לא היה צריך לומר אלא תפילה למשה". מה זה ׳איש האלוהים׳? מה הוספנו פה את הביטוי איש האלוהים? משל, כרגיל משל, "משל למלך שכעס על בנו וביקש להמיתו, ואמר לו אוהבו", של המלך, "בבקשה ממך "מחול לו ואל תהרגהו, עמד ולא הרגו, למחר התחיל המלך לומר אילו הרגתי את בני "לעצמי הייתי מכשיל", הנזק היה לי, "אלא זכור לטוב אוהבי שביקש עליו רחמים, "ומעכשיו אני עושה אותו אב למלכים", מעמיד אותו בדרגה גבוהה מעל המלכים. "כך", הנמשל ברור, "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אילו הרגתי את "ישראל לעצמי הייתי מכשיל", האלוהים היה נפגע בזה שההמון נהרס, "אלא מחזיק אני טובה למשה שביקש עליהם רחמים, שנאמר ויחל משה", זה כבר ראינו. "אני עושה לו גדולה, "קורא אני לו אב לנביאים, אב למלכים, אב למתפללים", וזה פירוש ״תפילה למשה איש האלוהים״ שהוא אבי שלוש התופעות של נבואה, מלוכה, ועל זה כבר דיברנו, וגם על התפילה בישראל. וכיצד היה אופי המפגש בין אלוהים לבין משה בנבואה? >> מסתבר שהיה מקום מיוחד, מקום של התוועדות והוא אוהל מועד. "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה "וקרא לו אוהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה. >> זה לא המשכן? >> לא. "והיה כבוא משה האוהלה ירד עמוד "הענן ועמד פתח האוהל ודיבר עם משה. "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים", ראינו כבר פה אל פה, פנים אל פנים, היינו הך. "כאשר "ידבר איש אל רעהו", זהו אותה תמונת ה׳ אבי >> מאוד נועז, קשה לדבר איש אל רעהו. >> כן "ושב אל המחנה "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל". >> כן אבל על יהושע עוד נדבר >> בדיוק. >> בפעם הבאה שנדבר בזיקתו אל משה. מכל מקום, אני מבין שזה לא המשכן, >> לא, ודאי שלא. >> למרות שאנחנו מחליפים לא פעם בין המשכן לבין אוהל מועד, זה אוהלו הפרטי של >> האוהל, מקום ההתוועדות בין משה לבין האלוהים. >> כן ומה שקרה למשה עם הקרניים וכל זה עוד נצטרך לדבר עליו במפגש עם האלוהים. >> כן. >> והנה התורה מסיימת, אלה מילותיה האחרונות של התורה, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", שוב חוזרים אל הנקודה הזאת, "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה׳ לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו "ולכל ארצו". >> גם זה מן ההיבטים של הנבואה, היכולת לעשות ניסים בשם האלוהים. >> "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני "כל ישראל", ופה התורה מסתיימת בהזכרת משה ובגדולתו ולא, מדגישה ואומרת, "לא קם נביא עוד בישראל כמשה". ואתה יודע העיקרון הזה של גדולתו של משה גם תורגם מאוחר יותר, אגב פה אנחנו רואים את כתיבת האותיות האחרונות של התורה שהוא טקס, טקס חגיגי, שהמילים האחרונות ׳לעיני כל ישראל׳, נכתבים בפומבי. מכל מקום, האמונה בגדולתו של משה ובנבואתו במשך הזמן גם זכתה להיות לעיקר אמונה כמעט בדבריו של הרמב"ם או בנוסח שדברי הרמב"ם נוסחו בטקסט שפותח בהם, ׳אני מאמין באמונה שלמה ש׳. "אני מאמין באמונה שלמה. שנבואת משה רבנו עליו השלום הייתה אמיתית. "ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו". כל הנביאים הם כפופים למעשה >> הוא הגדול מכולם. >> הוא הגדול שמכולם, וזה כמעט עיקר של אמונה בעיקרון הזה. אבל נשארנו עם עוד נקודה אחת לגבי נבואה משה יורד מעל הבמה, מה יקרה אחר כך? >> "כי הגויים ״האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו", כלומר יש צורות שונות של נבואה, "ואתה" >> מעוננים זה אנשים שמסתכלים בעננים. >> בעננים, כדי לדעת מה יקרה. "ואתה לא כן נתן לך ה' אלוהיך נביא מקרביך מאחיך כמוני "יקים לך ה׳ אלוהיך אליו תשמעון "ככל אשר שאלת מעם ה' אלוהיך בחורב ביום הקהל לאמור "לא אוסיף לשמוע את קול ה׳ אלוהיי ואת האש הגדולה הזאת לא הראה עוד ולא אמות "ויאמר ה׳ אליי היטיביו אשר דיברו, נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך "ונתתי דבריי בפיו ודיבר עליהם את כל אשר אצוונו". >> יש פה בעיה אם כך, אם נאמר שמשה הוא גדול בנביאים >> איך כמוהו. >> איך אפשר בפסוק ט"ו לומר "נביא מקרבך מאחיך כמוני", אומר משה ואיך אומר אלוהים למשה בפסוק י"ח "נביא אקים להם מקרב "אחיהם כמוך", וזו בעיה גדולה. אגב, העיסוק בפסוקים האלו הוא מועט מאוד בספרות חז"ל וזה מפליא כי אלה פסוקים מרתקים. אפשר לשער בזהירות שזה נובע מהפולמוס מול הנצרות, כיוון שבספרות הקודש הנוצרית בברית החדשה, >> במעשה השליחים פרק ג' >> במעשה השליחים פרק ג' פסוק 22, הפסוק הזה על "נביא מקרבך כמוני", מוסב על ישו, על ישוע. כלומר, אם הנוצרים ראו את ישוע כמי שממש את "נביא "מקרבך כמוני", אני מניח שהיהדות שהכירה את התאולוגיה המתהווה הנוצרית, חשה שלא בנוח עם הפסוק הזה. >> וזה דבר שאנחנו רואים לא אחת ולא שתיים, כאשר הנצרות נוטלת לעצמה פסוק כלשהו ומרחיבה לדבר אודותיו, היהודים נסוגים ומשאירים את הפסוק הזה להם. >> ודיברנו על כך הרבה בסיפור לידת משה, בזיקתו ליהושע וגם בפגישה הבאה נצטרך לחזור לשאלה של משה ויהושע. מכל מקום, המדרשים הבודדים שמתלבטים בפסוק, איך מתמודדים איתו? אם נראה כאן מסורת מ'ילקוט שמעוני לתורה'. נאמר "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך "מקרבך",הוא אומר, "ולא מחוצה לארץ". הנבואה היא תופעה ארץ ישראלית, אין נביאים מחוץ לארץ ישראל וגם יחזקאל שניבא בגולה הוא בעצם איש ארץ ישראלי שהגיע iii. >> יונה, יונה נשלח אבל בסדר. >> אוקיי. "מאחיך "ולא מאחרים". השאלה אם זה פולמוס כנגד אחרים שרואים את עצמם כנביאים. "כמוני יקים לך השם, לא לעובדי אלילים", ואולי זה כן רמז מול הנצרות, אבל אז המדרש מתקשה, "כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה "ואת אמרת כמוך?", איך זה יכול להיות אם לא קם כמוך? אלא כמוך מוגבל, כמוך רק בתחום אחד כמוך בתחום התוכחות, היינו נביאים שמוכיחים את העם. "אתה מוצא", מביא פה ראיות לדמיון בין שני נביאים, משה וירמיהו, "כל מה שכתוב בזה משה, "כתוב בזה ירמיהו", איך? "זה״, משה "נתנבא ארבעים שנה וזה", ירמיהו, "נתנבא ארבעים שנה, "זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל, זה עמדו בני שבטו כנגדו "וזה עמדו בני שבטו כנגדו", גם את ירמיהו רצו לפגוע בו, "זה "הושלך ליאור", סיפור משה, "וזה הושלך לבור", סיפור ירמיהו, "זה הוצל על ידי אמה" שמשטה את משה מן היאור, "וזה הוצל על ידי עבד" שהוציא אותו מן הבור. "זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות". עד פה הכמוך, הכמוך הוא לא בנבואה מוחלטת, לא שירמיהו זכה למה שזכה משה, פנים בפנים וכיוצא בזה, אלא מוגבל, מצמצמים את ה'כמוך' לגבול מסוים או כמו שאומר מדרש אחר ובו אנחנו מסיימים את העיסוק בנבואת משה, האם "אי", משה, "מה משה מדבר עמו פנים בפנים אף נביא", נביא אחר, "יהא מדבר עמו פנים בפנים?", האם גם בנביאים אחרים ידברו איתו פנים בפנים? אז זה חוזר אל הפסוק, פסוק י"ח, "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דבריי בפיו", "נתתי דברי בפיו" ואומר לנו המדרש, נחזור למדרש, האם כמו שמשה דיבר פנים בפנים, אף נביא מדבר פנים בפנים? אומר לא. ״תלמוד לומר״, הפסוק שלמדנו אומר, "ונתתי דבריי בפיו, דבריי "אני נותן בפיו ואיני מדבר עמו פנים בפנים". למדרש קשה מאוד להניח שיום אחד יהיה אל שהוא נביא שיעמוד כדרגתו של משה ולכן מצמצים את הכמוך למסגרת מאוד מצומצמת. הנה לנו תמונת סיום שלנו, שוב משה מקבל התורה, ונחזור ונאמר מה ראינו גם היום, "אחד היה משה "ופנים רבות לו", גם המתפלל וגם הנביא, ועוד נחזור למשה הלוחם, ובעבר ראינו את משה הרועה ואת משה הפוליטיקאי ואת משה מביא החוקים, "פנים רבות לו". תודה. [אין_קול]