צידו האירופי או המערבי, או בעצם האוניברסלי של שניאור, מזדהר בשירו המפורסם ביותר "ימי-הבינים מתקרבים". השיר הזה נכתב לקראת התרחשותה של מלחמת העולם הראשונה. והוא שיר שמדבר על התרחשות שהולכת וכובשת את התודעה לקראת עולמה של המלחמה. והאוריינטציה של השיר הזה היא אירופית. היא איננה עוסקת דווקא ביהדות ולא בציונות, אלא היא רואה בדיבור העברי החדש קול רלוונטי, לגיטימי ושווה כוח בתוך הסימפוזיון האירופי. השיר הזה גם מעמיד את האיש כרב נסיון בתחום ההגות האירופית. תפיסת המרחב האירופית. צריך גם לזכור שכשהוא כותב את זה הוא כבר רחוק מאיזו התרחשות שנמצאת רק באיזו בירה מזרח אירופית. הוא נדד כבר גם בוינה גם בורשה נדד גם בצפון אפריקה ובמזרח הקרוב, חזר לאירופה וזה בראשיתם של חיים, שהיו בהם עוד הרבה נדודים. הוא חי אחר כך בפריז עד מלחמת העולם השנייה, ואחר כך ברח דרך ספרד לאמריקה. ורק בסוף חייו הגיע לארץ ישראל. אני לא רוצה למנות כאן את חייהם של המשוררים, אלא שכאן מסלול נדודיו של זלמן שניאור הוא חלק מעולמו הרחב. כלומר, זה אדם אוניברסלי. ובשיר "ימי-הבינים מתקרבים" הדבר הזה הוא מרשים ביותר. "ימי-הבינים מתקרבים. התקשיב, התחוש, איש נפש, "את רחש האבק הזוחל, את ריח הגופרית הרחוק? "ואותה מועקה נעלמה באויר, בלב ובארץ, "כמו בשעת לקוי חמה; עת בתים מאפירים ורופפים, "ועין שמי התכלת- עופרת, "וגועות הפרות מפחד, ודשאים ועצים מכסיפים כירק שעלה במרתף, "וקפואים פני-אדם וזרים כמסוות הדונג? "זה שב הערפל הקדום מנשית ימי הבינים, "כשוב כל הנחלים לים והשמש לענני-מערב. "חוזר הגלגל העתיק בחריקת חלודה ישנה, "שטף הדם זעזעהו, כפרץ-יאור המפתיע את גלגל הטחנה שממה "משכן לעורבים ולשדים; אך צירו לא רוטב עוד דיו "והוא חורק ומקלל מחורב "ואבק קרבנותיו הקדומים מיתמר משניו הסדוקות. "עולה אפלת-הגותים באש ובמוראות באופק, "כה היה מעולם, כה חזר הגורל אלינו, "אחרי כל בשורה אביבית שבע סערות ושלג. "ירשו העמים המנצחים את סגולות אדמתם ושמשם, "יום וחשכה וקיץ וחורף וחוזר וחוזר חלילה, "אהבה, משטמה, תם-לב וערמומית... וככה עד עולם "עז הוא החורף הקרב, כי ארך הקיץ בארץ "ימי הביניים מתקרבים!". הבית הזה הוא המבוא. המבוא נותן איזה בסיס הגותי לתזה המרתקת שהוא הולך ופורש בבית הבא על תולדות המערב ותולדות הקדמה. כאן, הבסיס הוא עצם האפשרות שהדברים חוזרים, שימי הביניים הם דבר שחוזר. ולכן, התמונה המרכזית היא גלגל, וסביבו אנחנו שומעים את פתיחתו של ספר קהלת, עם התנועות האופייניות שלו. "כשוב כל הנחלים לים, והשמש וענני מערב". ההרגשה שהדברים הם מחזוריים. הבית השני מעלה תאוריה אופיינית מאוד לסוף המאה ה-19. אבל היא מיוחדת מאוד בניסוח שלה. על מעמדה של הקדמה, על מעמדה של המאה ה-18, וההשכלה, לא היהודית, ההשכלה האירופית. מול הכוחות שנתפסו מתחת לכותרת "ימי-הבינים". "...השמע לבבכם בלילה "הד מתמיד ורחוק ורע. צפרניים מגרדות במחשך? "זה תנין ימי-הבינים "מתהפך לנשל קליפתו. עם בוא תור-התחייה "התחלחל, התקפל וישן שנת-מוות, "אז צר לו בעורו הבלה וישן "למען החליפו; נאלם בשבץ מדומה, "כגולם-הרמש בחמה, "עלו שדות תנובה בלחייו וגפנים השתרגו על עורפו, "צינורי הבדיל והנחושת ומסילות-הברזל כפתוהו "ולאומים נדכאים העפילו וייסדו מקדשם על גבו, "ויצאו עבדים לחוגג נצחונם על גולמו הנרדם "בדגלים ובשירי-השירים ועתק וגבוהה דברו, "אמרו: ראו, הנו מת ולא ישוב לתחיה; לא ידעו "כי כוחו האפל בו שמור, תעתועי ימי-הבינים. "יום אחד- לגולם-הרמש, "ועשרת יובלי תרדמה "לזה שחץ גדול וארוך כתולדות העמים. "אך עתה כבר גמל דיהו בעורו הישן, הכונו! "עוד מעט ויפוצץ הקליפה שעלו בה גנים וכרכים, "ונסר אסורי-התרבות והיו כנעורת חרוכה "ומגילות-האהבה לאדם ודגלי הדרור המנפנפים "יתפזרו לכל העברים כצעצועי-ילדים בסערה. "ויצא מבין החורבות ענק-הבינים הזעום, "והוא גדול ועז משהיה! "אש חשמל בתהומות עפעפיו ועורו מסומר כידונים וקיטור מפעפע בגרונו, "ובתי-חרושת עשנים מנחיריו הנפוחים ברצח, ונשימה לו קטועה "וריחה כריח הנפט המתלקח. "ואיפה תבקע ביצתו הגדולה ככדור-הארץ- לא נדע, לא נחקור. "מה בצע כי ידע עם פזור ברחבי זו ארץ? "גם פה וגם שם ידבקנו האסון ראשונה. "ימי-הבינים מתקרבים!" יכול מישהו לטעון שזה איננו אלא מאמר מפויט. אלא שאין מאמר שמסוגל להחזיק בכוחם של הביטוים האלה, של המטאפורות הכבירות האלה, את המכלול ההגותי שהוא יוצר כאן. יש כאן משהו מאוד מרתק בתפיסה שלו את התפקיד של הקדמה. לא כתהליך שבא אחרי הנחשלות, ולא כדבר שמפתח את העולם הפראי הקודם לה. אלא כדבר המכסה עליו באיזה מן מסווה של תרבות. התפיסה שלו את המאה ה-18 ואת האמונה שלה בקדמה המדעית והתרבותית, היא כאיזה מן דבר שצומח כמו בסיפורי סינבד המלח באלף לילה ולילה. על גבו של לוויתן, שם כזכור בונים כפר על דבר שנראה שהוא אי משום שהלוויתן נרדם דורות על דורות והעפר הצטבר על גבו, ואפילו צמח עץ, ונדמה היה שזה לא יזוז. אלא שאחרי כמה זמן אחרי שהדליקו שם אש פתאום נהיה לו חם והוא צלל. וכאן, הם בנו על עורפו, נדמה היה להם שזה העולם, בנו עליו כפתו אותו במסילות ברזל. כלומר, הציוויליזציה החומרית היא הדבר שכביכול מחזיק את הקדמה. "הלאומים העפילו וייסדו מקדשם על גבו", אבל כל הדבר הזה לא היה אלא ביצה של תנין אדיר, והתנין הזה הולך ומנפץ את ביצתו. כך הוא בונה את הדינמיקה של השיר. והמושג של התרבות נדמה כדבר בדוי, קטן. "כנעורת חרוכה", כך הוא מתאר אותו. התנועה הזו לקראת המאה ה-20 דווקא. כשהנקודה היהודית מופיעה בסוף לא כדבר שעומד במרכז התמונה אלא כדבר שהוא אומר עליו דבר מרתק. אנחנו לא צריכים לדעת בדיוק איפה זה יתחיל, הרי נהיה גם שם. משום שהעם הזה פזור ברחבי הארץ. הנקודה הציונית של השיר הזה כמו כל שירתו הזאת של זלמן שניאור, היא רק בעצם הלשון העברית שלשונה המיוחד הוא העברית של הציונות. אבל לא שום רעיון מעבר לכך. זו שירה מערבית אוניברסליסטית לגמרי. צריך עוד לומר כי יש כאן איזו אסתטיקה אקספרסיוניסטית חזותית שיש בה הרבה מאוד מן המודרניזם האירופי של אחרי מלחמת העולם הראשונה. משהו שמזכיר סרטים כמו מטרופוליס של פריץ לאנג. איזה מין תמונות שמצרפות חיה למכונה מכונה לעיר, והכול דומה לאיזו מפלצת קדמונית, משהו מזה קיים גם באסתטיקה הפוסט-מודרנית בסרטים שהם היום נועדים לילדים דווקא. אבל זו כבר ציטטה מאוחרת. של האקספרסיוניזם הקולנועי המודרניסטי.
