סיומו של השיר מצטרף אל פתיחתו: "ובאחד הימים- לא אזכור אימתי," "לא אדע מדוע- וארא פנימו" "ומלאים הם רחמים עלי ועגומים," "ובלכתם- מבטם לא אמר מאומה." "בבוקר האור העירני מתנומה" "וינקר את עיניי ויצרוב את שפתיי." "הצצתי בחלון- והנה היא חמה," "ציפיתי, הוחלתי עד בוש- אינם שבים." "ושירת הזוהר לנצח נדמה-" "אך עמוק בלב כמוס עמי הד קולה," "ובתוך בבות עיניי שמרתי זיו אורה." "ונעים חלומות חיי בארץ הגדולה," "ויקר חזיונותיי- מעינה נשאבים," "וטהורים ורווים וברוכים ממקורה." הסיום רב הפתוס הזה מדייק מאוד. אומר, השירה הזאת היא שירת ילדות והיא נדמה. כשירת זוהר היא איננה קיימת יותר. השמש שאני רואה היום, והוא לוקח עכשיו מילה אחרת לאותו דבר, הצצתי בחלון והנה היא חמה, לא יותר. האור שלה צורב, זה לא נעים, אני אדם מבוגר אבל, המילה אבל הופך את זה, "אך עמוק בלב כמוס עמי הד קולה". ההד כמוס בפנים, הוא שמור. העניין איננו דקות פרשנית כאן. העניין הוא העקרוני במובן שבו ביאליק מציע כאן תפיסה שלמה על זיקה בין ילדות ובגרות. ויש כאן טענה, על פיה הילדות משפיעה ושמורה, היא לא אבודה. והדבר החזק הזה, הדבר האלוהי הזה, הרי מה שהוא אומר כאן בסופו של דבר זה שהוא יוצא מן הדבר הזה נביא. "יקר חזיונותיי- מעינה נשאבים". זה שיר של נביא ואת הנבואה הוא קולט לא על הר סיני ולא במגילה עפה, אלא באמצעות ההתגלות הילדית הזאת. וההתגלות הזאת, גם בהיותה דמוקרטית וכלל אנושית ואוניברסלית, נשמרת, יכולה להישמר באדם, באותו מודוס, או באותו מימד שהוא מכנה אותו לב, "עמוק בלב כמוס עמי הד קולה." ובעוד מקום, "בתוך בבות עיניי שמרתי זיו." העין היא כמו מחזיקה, לא רק את היכולת לראות, אלא גם את תמצית המראות של הילדות כזיו, כאור. השיר המעניין והכל כך חשוב הזה יצר, בוודאי, איזו תשתית עקרונית מאוד בתפיסת מהו שיר עברי חדש. לא שתמיד כתבו שוב פעם שיר כזה, אלא משום שבתוך השיר הזה נמצאת ההנחה ששיר בנוי על חוויות יסוד ילדיות, ושהיסוד הילדי הוא אלוהי במהותו, ושהעברית היא הכלי להשיג את הדבר הזה. הכול מתרחש בתוך זוהר. זאת אומרת השיר הזה הוא מטא-פואטי לא פחות מאשר הוא מגולל חוויה אישית חזקה מהסוג הזה. אני רוצה לעבור אחרי זוהר, שוב לצל, כדי שנראה שמשחק האור והצל הזה, ככל שהאור חזק יותר הצל חזק יותר, הוא אופייני לביאליק כמו היחס בין שירתי וזוהר. והשיר הזה הוא השיר המפורסם ביותר של ביאליק, לפחות בימינו, שיר לירי, קטן וגבישי, זה השיר "הכניסיני". אני רוצה לעבור שוב למימד מנוגד מאוד, לזוהר, לאותו עולם של צל של שירתי כדי שוב לשמר משהו מיחסי האור והצל העזים האלה שביאליק עובד בתוכם ושזה בעצם חותם האישיות שלו. השיר הוא אחד השירים הכי מפורסמים בשירה העברית החדשה, ובוודאי השיר המפורסם ביותר של ביאליק היום בתוך ההקשר הישראלי, זהו שיר לירי, קטן, גבישי, זה השיר "הכניסיני". אקרא אותו דווקא קודם בהברה ישראלית, כדי לראות עד כמה המצלול המקורי שלו מהותי כדי לחוש את המקום שממנו הוא נאמר. "הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות," "ויהי חיקך מקלט ראשי, קן תפילותיי הנידחות." "ובעת רחמים, בין השמשות," "שחי ואגל לך סוד יסוריי: אומרים, יש בעולם נעורים-" "היכן נעוריי? ועוד רז אחד לך אתוודה:" "נפשי נשרפה בלהבה. אומרים אהבה יש בעולם-" "מה זאת אהבה? הכוכבים רימו אותי," "היה חלום אך גם הוא עבר, עתה אין לי כלום בעולם-" "אין לי דבר. הכניסיני תחת כנפך," "והיי לי אם ואחות, ויהי חיקך מקלט ראשי," "קן תפילותיי הנידחות." קודם כל צריך להודות שגם בהברה ישראלית זה יפה ביותר. אבל כשקוראים את זה בהברה אשכנזית, מסתבר שהשיר הזה מולחן כבר מראשיתו ושבעצם לא היה צריך להלחין אותו כפי שהלחינו אותו. זה הולך כך, פשוט: "הכניסיני תחת כנפך," "והיי לי אם ואחות, ויהי חיקך מקלט ראשי," "קן תפילותיי הנידחות. ובעת רחמים, בין השמשות," "שחי ואגל לך סוד יסוריי: אומרים, יש בעולם נעורים- היכן נעוריי?" "ועוד רז אחד לך אתוודה: נפשי נשרפה בלהבה," "אומרים, אהבה יש בעולם- מה זאת אהבה?" "הכוכבים רימו אותי, היה חלום- אך גם הוא עבר," "עתה אין לי כלום בעולם- אין לי דבר. הכניסיני תחת כנפך," "והיי לי אם ואחות, ויהי חיקך מקלט ראשי," "קן תפילותיי הנידחות." אתם שמים לב שההברה הזאת, הסידור של עמודות הטרוכי הטה-טה, טה-טה, טה-טה, טה-טה, בתוך המבנה התחבירי הזה, יוצרים מנגינה ברורה, זהו סולם כרומטי יורד. [שורק] [שורק] פשוט ככה. כלומר, לא צריך בשביל זה להיות מוזיקנט. יש משהו שהוא דומה למלודיה של קינה בתוך הדבר הזה. השיר הזה באמת נכתב מתוך תחושה של יגון כביר. לפי דעתי, האופן שבו הוא התפרסם בתרבותינו היום כשיר מושר, ולפעמים בקול גדול מלא אנחות ואנקות, הוא מוטעה, משום שיש בו אי הבנה של דבר מאוד פשוט וגלוי בו, והוא שזאת בקשה למשהו שלא קורה, וברור שהוא גם בעצם לא נאמר בכלל. השיר מדבר על האפשרות לומר את הדבר הזה. "ובעת רחמים בין השמשות, שחי ואגל לך סוד יסוריי", ואם וכשזה יקרה, אגיד לך את מה שאגיד. ובתוך הסוד הזה, שרק אם הוא יתקיים זה יתרחש, יש עוד סוד, והוא אומר ״ועוד רז אחד לך אתוודה״. זה סוד, זה רז, ואמירתו הוא וידוי, לא קריאה ולא צעקה. והבקשה הזאת, "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות" הרי חוזרת כצורתה בבית ה-5. ברור כלומר ששום דבר לא קרה, שאיש לא שמע, זה דבר שכל כולו נאמר בתוך האני ופוגש את הגבול של העולם וחוזר כמו הד, זהו פעמון זכוכית. ללא עולם, איש לא שומע את מה שאומר. והדמות הנשית הזאת, הוא מדמיין את האפשרות להיאהב בתוכה. "היי לי אם ואחות וקן תפילותיי הנידחות" היא אפשרות של אהבה, בוודאי, כלומר מי ששואל אחר כך מה זאת אהבה, באיזשהו אופן כן יודע מהי, כלומר השאלה היא רק לקבל איזו עדות חיצונית, אבל הוא לא מקבל אותה. המעניין הוא שהשיר הזה שמחזיק בתוכו הרגשה של בושה כל כך גדולה. הרי הדברים הם מבחינת סוד אינטימי מאין כמותו. "בעת רחמים". הוא מגייס לכך את עמדת האדם ביום הכיפורים. ו"בעת הרחמים, עת בין השמשות "שחי ואגל לך". העמדה הזאת כמו של אם ציפור אל גוזלה. "שחי ואגל לך סוד ייסורי". מה הסוד הזה שהוא מגלה? זה סוד מפתיע. מרוב פרסומו של השיר הדבר שעומד במרכזו, לפעמים, הוא כמעט בלתי נראה. זו דוגמא מאוד מעניינת. כמו גם של יצירות מפורסמות בתחום האומנות, שמרוב פרסום ומרוב נראות, הן בלתי נראות. כמו דויד של מיכאלנג'לו שעומד באמצע פירנצה. הוא שם, ומרוב שם הוא כבר לא שם. "אומרים יש בעולם נעורים "היכן נעורי?" הוא מדגיש את המילה נעורים. הוא בונה כאן דבר מרתק. "אומרים", איפה זה אצלי? כלומר יש שפה. יש עולם סמלים, יש עולם של ערכים. יש עולם של מושגים של תפיסת אדם שבה המילה נעורים היא מילה מרכזית, היא מילה חשובה. בתרבות העולם האומנותי, החילוני החדש, המודרני, הנעורים הם העיקר. כל אדם רוצה להישאר צעיר. כל אחד מתאמץ מאוד על הדבר הזה גם בימינו. הנעורים קובעים את ערך היופי, את ערך הערך בכלל. המילה הזאת נמצאת בתוך העולם. והסובייקט, האדם, האני, לא מרגיש איפה זה אצלו. ולא שהוא זקן במיוחד כאן, הוא רחוק מזיקנה. הוא אף פעם לא הגיע אליה אגב. אבל לא זאת הנקודה. גם אדם בן 16 יכול לראות שהנעורים הם רעיון. רעיון תרבותי, פוליטי, קפיטליסטי. אסתטי, אירוטי. אבל איפה זה באמת אצלו? איפה זה בתוך האני? איפה המילה שהיא שייכת לכלל הופכת באמת לקניין של האני? איך הוא יודע שהיא מתקיימת? האם מספיק לחקות אותה? זה באמצעים עכשווים, זה לבוש מסויים, זה אופנוע. מוזיקה מסויימת. האם אז זה באמת מתרחש? האם זה חיצוני? ויש לו הרגשה של אי התאמה. אני שונה. אני לא מתאים לכולם. "אומרים", איפה זה אצלי? השאלה החמורה מכל, היא שאלה רצינית מאוד. שוב, נוהגים לצטט אותה, במיוחד בלשון היומיום, כאיזה מין שאלה שמרוב בנאליות, יש ללגלג עליה. לאהבה יש ערך. מה זאת אהבה? אבל השיר הזה מוביל אותה, את השאלה הזאת למקום שבו היא נאמרת בחרישיות כזאת ובאינטימיות כזאת. והיא בעצם נאמרת על ידי שתיקה גמורה. ובמקום הזה השאלה היא רצינית מאין כמותה. ואולי היא השאלה היחידה שבאמת צריך לשאול אותה. מה זה הדבר הזה המכונה אהבה? הוא מרגיש את הסימפטומים הפיזיים שלה, "נפשי נשרפה בלהבה", אבל מה זאת אהבה? זאת לא שאלה פשוטה בכלל. לא זו בלבד שהיא לא פשוטה, זאת אולי השאלה הענקית באמת שיש לשאול אותה. עכשיו, הדבר שמרשים בפואטיקה הביאליקאית, וזה מאוד בולט בשיר הזה היא הפשטות הבלתי רגילה של הפואטיקה הזאת. כלומר, הסיבוך שלה במקום שהוא נמצא, הוא בזיקות שבין מילים כאלה למילים קדמוניות שכמותן או דומות להן נאמרו כבר. וביאליק משתמש לפעמים מעומק עצום בהדהודים האלו. אבל לא זה העיקר, בשום אופן לא. הנוכחות האותנטית של השיר הזה, כטקסט שאומרים אותו. ובמקרה הזה גם במבטא ישראלי עכשווי לגמרי. הוא פשוט לחלוטין. אין בו שום חידה והוא לא זקוק לשום מורה. ודווקא בתוך הפשטות האלמנטרית הזאת מתרחשת העוצמה הכבירה. כי ביאליק מצליח לגעת כאן בסמלים הגדולים ביותר של האדם. והם האם, הבן, האהובה, ובתוכו הארוס. הבית הרביעי מוקדש לסמלים הרומנטיים של הדיבור הרומנטי השגור, שהכרנו את הדוגמאות העבריות שלו בשיעור הראשון. וכאן הוא אומר "הכוכבים רימו אותי". כלומר, שפת הרומנטיקה שפת הדיבור על האהבה, היא נעלמה. רימו אותי. היה חלום אך גם הוא, אין לי כלום. בלי זה אין לי עכשיו באמת כלום. הווייתי כאדם בודד היא גמורה ואין שום כלי סימבולי שיחזיק אותה. "אין לי דבר". זה ריק שאין כמותו. השיר הזה מוביל לתהום ממש. וזה מפליא שהשיר הזה הצליח להיות כל כך מפורסם, ואולי דווקא משום שבדרך כל כך פשוטה, הוא נוגע בדבר כל כך מאיים. ביאליק סוגר אותו שוב בבית הראשון. והחזרה המדוייקת הזאת אומרת, במקרה הזה, דבר מאוד קודר. הוא שהדבר הזה פשוט מתחיל מההתחלה. שהוא מעגל, שהוא אינסופי. ושהוא לא נגמר. זה לא דיאלוג, זה מונולוג שמסתובב סביב עצמו. [אין קול]
