השיר הבא של שניאור שנקרא הוא מקרה עוד קיצוני יותר של עירוניות אירופית על סף המאה ה-20. הוא נקרא ׳פרגים׳ על שמם של הפרחים האדומים ובעיקר המוצר המסמם שמפיקים מהם. הפרגים הם סמל עתיק לשינה, לחלום ולנטישה של עולם השכל ועולם הציווים המוסריים, ושניאור מקדיש לרעיון הזה, לסמל הזה של הפרגים שיר עצום ממדים. זה שיר מעניין מאוד ואני אקרא ממנו רק חלקים, אתם תקראו את כולו. השיר הזה מתחיל בתמונה אימפרסיוניסטית אדירה של הימצאות בתוך ים של פרחים אדומים. ״ויהי בהיות הבוקר ואני בתוך השדה, ״והשדה כולו בוער ברבבות פרחי פרג. ״כצעקות חשק קופאות התפרצו מאדמה ״כאורי ששון הקיץ בגבעולי ירק חג. ״לשונות אש בירק והירק אינו אוכל, ״ורוח בוקר נשב וינענע לשונות אש. ״ולהבות פרגים נעו באוויר זך כבדולח, ורשפים לא מתמלטים ״ועשן קל אין יש. ״אז אחתור ואתייצב בטבור שדה שלהבת, ״ולשונות אש כתרוני ודהרות גלי נור. ״על ראשי בוער שמש ולרגליי פרחי להב, ״ואני כזהב נלבן ונצרף תוך הכור״. הכור, תנור ענק. התמונה הזאת שמצויירת באדום עז מאוד עם מעט מאוד צבעים אחרים, קצת ירוק, קצת כחול של השמיים. תמונה, היא אפילו לא אימפרסיונסטית, היא פוסט-אימפרסיוניסטית, עזה, היא כמעט תמונה פוביסטית, תמונת טירוף צבעוני ובה מעמיד המשורר את עצמו בתוך הדבר הזה, בתוך האש הגדולה הזאת. הוא לא פחות סימבולי מהדמות של ביאליק ב׳בשדה׳, אלא שעניינו בשדה הוא לא לכבוש עוד דיבור עקרוני מעולם האלוהות וליצור איזשהו קשר שניתק בין העם היהודי והטבע. הוא כבר נמצא במקום אחר לגמרי וזה אחד הדברים המפתיעים לגמרי זה שתלמידי ביאליק, אלה שצמחו מתחתיו, הרגישו שמה שנעשה על ידו נעשה ואין צורך לחזור על זה. כשאנחנו אומרים ׳דור ביאליק׳, אנחנו לא מתכוונים לכנופיה של חקיינים, לאיזו אסיפה של ירחים מול שמש שמשקפים איזה אור גדול והם עכשיו מבטאים אותו דבר רק בצורה חיוורת יותר, ממש לא. האופציה הביאליקאית היא סוג של דיבור אבל סדר היום שלהם הוא הצעד הבא של העולם העברי, ואנחנו שמים לב שהארוס הפרוץ הזה, הרצון לצעוק את זה ובצורה, הייתי אומר, באמת אקספרסיוניסטית כמעט היא דבר חדש לגמרי, זה גם לא טשרניחובסקי, משהו אחר לגמרי. הוא גם לא עסוק בלספר שהוא זר בעולם היהודי. הנקודה היהודית הכל כך אופיינית כאן היא להזכיר את עולם האש התשוקתית הזאת כאילו זה קשור לתמונת הסנה, כן. ״לשונות אש בירק והירק אינו אוכל״. הראש הוא באמת של צייר במשהו, ליצור זיקה בין אדום וירוק וליצור אותם כמו שקנדינסקי מתאר בספרו ׳על הרוחני באמנות׳ כעל יחסים בין אנרגיות והוא נמצא בתוך אנרגיה. העולם שלו הוא לא רק עולם של ארוס אלא איזה מצב שהוא פחות ממילה, הוא הרבה יותר קרוב לתנועה, וזה הדבר המעניין כאן, וכשהוא מציג עכשיו ואחרי כמה שירים בתוך הפואמה הזאת, את הדמות הנשית צריך קודם כל להראות אותה כגוש אחר של צבע, איך הצבע שלה בא אל תוך הדבר הזה והצבע הוא כצפוי לבן. ״בשמלה לבנה היא באה אליי, ״מקצה שדה בוער בפרגיו, ״ותוססים דמיו מזמרת החגב. בשמלה לבנה היא באה אליי. ״קראתי מרחוק, עד תגשי הלום, הרימי שמלתך חמודה וטהורה. ״פן תאחז אשר פרג בשמלתך הצחורה, והייתה לאפר ״עד תגשי הלום״. זה כמובן לא דיבור ריאליסטי, אף אחד לא יישרף מפרחי הפרג משום שהתמונה שהוא יוצר היא באמת של צבע מול צבע ועוצמה מול עוצמה. האדום בא מטעמו של הגבר, האישה באה טהורה וברה כמו באידאות הרומנטיות והיא צריכה להיזהר אלא שהאזהרה שלו היא אזהרה מזמוטית וממש לא עדינה במיוחד, היא צריכה להרים את השמלה כדי לא להישרף ואז כמובן יקרה דבר אחר לגמרי. המיניות, הפורצה החזקה הזאת רוצה להביא עולם אחר לגמרי של התייחסות לאהבה, עולם קיצוני מאוד, עולם של ארוס של אנשים שמרשים לעצמם להיות שרויים זה עם זה שעות, ימים, שבועות, לשכוח את העולם. זה עניינו של הפרג, זה סוג של סימום ואת זה הוא שם על סדר היום. זהו סדר יום, צריך לומר, חילוני מאוד, עירוני מאוד, עכשווי מאוד באותם ימים. העולם ילך ויעשה מחדש מאוד מאוד מאופק, הרבה יותר מוסרני מהשלב הזה שבו הוא היה במשבר המאות במעבר מן המאה ה-19 למאה ה-20. זה הבל אפוק שבבל אפוק. בביטוי הזה ׳בל אפוק׳ יש גם איזשהו צד מבזה, דק מאוד, אבל אי אפשר שלא לראות אותו, ואני רוצה שנשים לב גם בדיבור על השיר הזה של זלמן שניאור מפני שהשיר עצמו יודע את זה, השיר מחזיק את תחושת הזולות המסוימת של האסתטיקה הזאת ששייכת לעולם הבל אפוק. זה עולם שמצד אחד יש בו האמנות המהפכנית האדירה של המעבר מן המאה ה-19 למאה ה-20, המוזיקה, הציור, הספרות האדירה בכל בירות אירופה הגדולות, וינה, פריז, ברלין, ורשה, לונדון, ובכל זאת יש לו גם סוג מסוים של אמנות בידורית, זו המכונה בגרמנית ׳יוגנדשטיל׳ ובצרפתית ׳אר נובו׳. זו אמנות של קישוט שיש בו איזושהי זיקה עמוקה לפיתוי מיני והאמנות הזאת מחזיקה אותה, לפעמים בכובד אסתטי אדיר, כמו באופרות של ריכרד שטראוס, ׳שלומית׳ ו׳אלקטרה׳ או לפעמים גם איזה מין צורה שיש בה צד קישוטי חזק. במקום הזה מדדה בין המתחים האלה. בואו נראה רק את סיומו המעניין של השיר הזה. ״לא נזכור כלום, ״לא נדע, לא נבין דיבת חולמים, אנחנו, פרגים, ״מלאים פרי העתיד, פרי העתיד״. אלה דברי הפרחים כביכול ושואל המשורר ״הקולכן זה, תאוותיי, ״קול צרוד מן השדות. הוי, פסו כבדי ראש, הוי, אפס, ״אפס חסיד. רימיתם אותי, פרגים. ״מתחת לשלהבת טיפחתם בטן ברוכה ופרי לעתיד לבוא. ״למראית עין בזיתם ובסתר לב קיוויתם ״לבציר השבע עם רקבונו ועם זהבו. ״ואני, התם, האמנתי, הוי, שטנים קטנים, ״פורחים, ובלהבות גביעיכם שרפתי טוב עלומיי. ״ועתה כל מדיחיי עמוסים זרע תקוות ואני פה דל ובודד ״וזרה שפת נאומיי״. השיר מסתיים באיזו קמילה ובאיזו תחשוה של, כמו שהרומאים אומרים, post coitum omne animal triste est, אחרי המשגל כל הנפש החיה היא עצובה. כך, הוא iii באיזה מין נסיגה הוא פתאום, שם לב שההתרחשות של הפריחה איננה אלא התחלה של יצירת זרעים ואיזשהו המשך של שינה איומה, היא השינה של הסם הזה. השיר הזה נסוג אל תוך המחיר שלו. שוב, איזו הרגשה שהיופי העז, השמחה האדירה של החושניות באים עם צל גדול. זאת אולי גם הנקודה, שוב, היהודית החזקה של זלמן שניאור שהמניפסט החושני שלו לא יכול לבוא עם המודעות החסידית. הפרחים הם האומרים כביכול ״הוי, פסו כבדי ראש, ״הוי, אפס, אפס חסיד״. אין כבר שכל, מה יקרה? אללי, ובכל זאת הוא כותב את השיר הזה, הוא משקיע בו גאונות ומתוך הדבר הזה, הוא שם על שולחנה של השירה העברית החדשה איזשהו עולם חדש, עולם שהוא תמיד יישאר איזה מין פיתוי גדול אבל זה הפיתוי של העירוניות המערבית שאחר כך, שכשחושבים על עיר ישראלית חדשה אז חושבים על דבר שהוא לא רחוק מזה, ותל אביב יש בה איזו נביעה מעולמם של הפרגים האלה של של זלמן שניאור. לא במקרה שירו המפורסם ביותר, הקיים עד היום בעולמה של השירה העברית בדמות הזמר הוא השיר ׳יד ענוגה׳, יד ענוגה. שוב שיר של התרחשות אירוטית של בתי קפה, לא של נשואים ולא של אהבה נשגבת, היא של עולם של חיזורים, עולם של עיר.
