שירו של דוד פרישמן 'משיח' מגולל
תמונת התגלות.
המשורר רואה את המשיח.
השיר הזה מבוסס מצידו האירופי על שיר מפורסם של פושקין,
אבל השיר הזה נותן לו רקע יהודי מסורתי
באמצעות הגדה יהודית מפורסמת שנמצאת בפסיקתא
רבתי שעל פיה המשיח בשערי רומי,
אסור בשלשלאות והוא קבצן.
והמשורר פונה אליו: "מן הדממה בלילה שמעתי קול רעש,
"כרעש שרשרות-כבלים וצליל טבעות-זיקים משיקות אישה אל אחותה,
"נפתחו השמיים ושטף אור גדול
נבקע לי פתאום "ושפעת נוגה-קרניים
השתפכה כפרץ מים פתאום מסביב "על כל,
ערב וארגמן ותכלת "ואני נופל ארצה ומשתחווה וכורע.
"הנה אלוהים אלוהי הצבאות,
"בין תרשיש וחשמל, בין עבים אדומות,
"עבים עולות ויורדות ועל אש מתלקחת כדמות לבנת ספיר,
"הוא הכיסא הרם והנישא "וירח אדום
לרגליו "ושמש קר לראשו ושוליו מלאים את
שבעת השמיים, "ככה שם יושב אלוהים אל הכבוד.
"ואולם אל ידות הכיסא מלמעלה רותק בעבותות-זהב,
"בעבותות אשר לא ינתקו אדוננו המלך המשיח.
"ואני באותותיך, המשיח "הכרתיך!
באש הבוערת בעיניך, "היא האש הקדושה
היוקדת בעין כל איש משורר "וכל חוזה
וכל גואל וכל נביא אמת "וברוח השפוך על
גובה מצחך "ובתווי הרחמים אשר בחגווי לחייך
"ובניצוצות הצרבת אשר בחרוזי שפתיך!"
זה הדבר הבאמת מרתק
שיוצרת שירת הדור סביב מושג המשיח.
אתם שמים לב המשיח הוא משורר.
לא זו בלבד שהשמשורר רואה את המשיח,
התגלות המשיח ופרישמן מגייס כאן את כל תיאטרון ההתגלויות העתיק,
מתהילים י'ח ועד האופרות של המאה ה-19.
עם זרקורים וארגמן וכל מה שאפשר לעשות כדי
ליצור תמונת תדהמה כזאת של התגלות האל
ובדרך קצת עקומית או של הקתולים,
הוא מצייר את האל יושב על כס ולצידו את המשיח.
הוא מזהה בשפתיו את מהות השירה ומהות
השירה היא חרוזים והחרוזים הם של אש,
כמו הדיבור האלוהי לגבי משה רבינו.
אנחנו שמים לב שפרישמן יוצר כאן אולי בדרמתיות
בוטה מדי צירוף בין חלקי מחשבה רחוקים מאד,
בתוך כל מחשבה הגיונית, בתוך היהדות המסורתית,
המשיחיות שנתפסת כרעיון מסוכן,
תיאולוגי במהותו, רעיון שאין מדברים עליו בעולם היום יום,
נמצאת כאן בתוך העולם האסתטי, הזמין ביותר.
איש לא היה מעלה על דל שפתיו לחשוב שמשורר
שמפרסם את שיריו וניחן באיכות של אומן,
שיש לו איזשהו קשר עם העולם האלוהי והוא יושב ליד כיסא הכבוד,
שאותו מצייר פרישמן עם החומרים המפורסמים של כסא הכבוד
שאנחנו מכירים מהתגלויות עתיקות הן במקרא והן בתלמוד,
לבנת הספיר ושאר החומרים האלה, כלומר,
מה שאנחנו שמים לב שהשירה הזו איננה עשויה רק עולם אסתטי,
אלא שהיא מכניסה אל תוכה ובגלוי ובאופן בוטה אפילו,
חומרים דתיים מאד ושהחומרים הדתיים האלו
עוסקים באירוע ההסטורי ובפירושו הדתי.
כלומר, השירה כאן רוצה לתת לעצמה תפקיד בתוך
אירוע היסטורי שעדיין לא מפוענח עד הסוף,
שבו התנועה לארץ ישראל ותחיית השפה ובתוכה כתיבת
השירה עצמה קשורות בגאולה.
[אודיו ריק]
